שלום שמי איילה,
לפני כארבעה חודשים איבדתי את בני הבכור הילל. הוא נלקח מאתנו בפתאומיות נדרס למוות- פגע וברח. עוד לפני שקמנו מהשבעה הפוגע שוחרר לחופשי ואין לנו שום יכולת להילחם בחוסר הצדק ההזוי הזה. הכל התרסק ברגע אחד ואין זכר לתחושת הביטחון ולתמיכה מהרשויות. אני מרגישה כאילו פשוט שמו אותנו בתיקיה אפורה כדף אומלל וסגרו.
הילל תמיד היה מרכז הבית. כבן בכור הוא תמיד ידע לאסוף ולתווך בין כולם. היה מלא בצחוק, יצירתיות ופריצת גבולות, בכל מקום שהיה בו הוא השאיר נוכחות משמעותית, היה בוגר לגילו ותמיד ידעתי שאני יכולה להניח עליו את הראש. אין ספור פעמים דמיינתי למה יהפוך כשיתבגר והתפלאתי מיכולת ההכלה הרגשית שלו, זה תמיד נתן לי תחושת נחת שהוא ידאג לעצמו ולשלושת אחיו.
אין באמת דרך לתאר את גודל האובדן ותחושת הייאוש שפקדה את הבית, אומרים שהזמן מרפא וכאן זה מרגיש בדיוק ההפך.
חשבנו לחזור לתפקד- כי חייב, וזה פשוט לא קורה. תופעות הלוואי לטראומה הקשה בלתי נשלטות בנפשי ובפיזי, התקפי פאניקה רצופים, רעד ותשישות לא מניחים לי, לילות ללא שינה והבעת כאב של כל בן משפחה בדרכו שלו מרסקים את היכולת שלי לחזור לתפקוד מלא ברמה שהיתי רוצה, הצורך בטיפול דחוף הביא אתו צורך בהרבה יותר הוצאות חירום, כשבפועל ההכנסה של המשפחה ירדה ביותר מחצי היכולת.
אנחנו חיים בעיר קטנה בפריפריה (ערד), מוכרים ברווחה (בעקבות האסון) ובמסגרות שונות אך יכולות התמיכה המוניציפליות של העיר מעטות מאוד עד אפסיות. אני מחפשת טיפולים, אבחונים וסיוע בהתמודדות ופשוט אין יכולת מענה והמעט שקיים הוא רק בפרטי. תוך זמן קצר התחלנו לצבור חובות ואנחנו בקושי מצליחים לעמוד אפילו בחשבונות הבסיסיים של היום-יום, כשההתנהלות מאוד מצומצמת, ככה שעל טיפולים לילדים ויכולת לשיקום כלשהו אני יכולה רק לדמיין.
אני נאלצת לוותר על העצמאות שטיפחתי כל חיי ולהכיר בזה שאני כבר לא חזקה ועמידה לכל כמו שהייתי. אני צריכה ללמוד לבקש עזרה ותמיכה מהסובבים וללמוד להרפות ולהישען במצבים שבהם כבר אין יכולת להחזיק מעמד.
יחד עם האובדן של הילל איבדתי גם את הביטחון העצמי שלי לחלוטין. אין לי מושג מה יהיה חמש דקות קדימה, הזיכרון נפגם, וניתוקים באים ללא שליטה. אין לי שום בטחון ביכולות שלי ורוח הלחימה שלי רוסקה. אני כמעט לא מצליחה להרים את עצמי מול המצב הלא מוגדר הזה ולראשונה בחיי מודה בתבוסה.
אני מקווה שאצליח למצוא כלים להרים את עצמי כי חוץ מהמלחמה על החיים של המשפחה שלי ביום יום אני רוצה להצליח מעבר - לצאת למאבק נגד ההחלטה לשחרור פושע שהרג אותי (זו לא טעות בנאמר - זה מה שקרה בפועל), עיכוב הליכים והסתרת מידע שאני כאמא כל כך זקוקה לו ופשוט לא מאפשרים לי. בעיני המערכת אנחנו קטנים וכולי תקווה שאצליח לגייס כוחות לשנות את זה.
אני פונה להמונים לתמיכה ולכל עזרה שרק אפשר, תעזרו לי להתרומם מהכאב הזה ולהצליח לשקם את המשפחה. כל עזרה שהיא תעשה שינוי משמעותי אפילו בעצם המעשה. תעזרו לי לראות את האור בקצה ולהצליח ללמוד לחיות מחדש ולראות את חוזקת החיים.
מקווה שהמילים שהבאתי כאן יעזרו גם בהעלאת מודעות לסיפור שלנו,
תודה מראש לכולם על ההזדמנות להשמיע את כאבי.
