עידן התנדב לקרב ולא חזר.
שלושה ימים אחר כך, גם אבא הפסיק לתפקד.
בספרים כתוב שלאבל יש שלבים. מדברים על הכחשה, על כעס, על השלמה.
אבל אצלנו הזמן עצר מלכת.
לא נתנו לנו את הפריווילגיה להתפרק ולבכות כמו שצריך.
החיים שלנו נחצו לשניים, והתהום שנפערה באמצע מאיימת לבלוע את מה שנשאר.
עמוד התווך הראשון שנשבר: הריק שהשאיר עידן.
עידן, הצלף שלנו, הילד שלא היה חייב אבל התנדב כי הלב שלו לא נתן לו לשבת בבית – איננו.
הוא היה הגאווה, הביטחון, החיוך.
כשהוא נפל, האור בבית כבה.
עמוד התווך השני שנשבר: אבא קרס אל תוך השקט.
הטרגדיה האמיתית היא שאפילו לא הספקנו לקום מהכיסאות הנמוכים של השבעה.
שלושה ימים בלבד אחרי שכיסינו את עידן, כשהלב היה פתוח ומדמם, אבא קרס.
זה לא היה רק "עצב". זה היה הגוף שאמר "די".
אירוע מוחי פגע בו בדיוק ברגע הכי שביר.
הוא לא סיעודי, אבל הוא כבר לא אותו אבא.
האיש החזק שהחזיק את הבית, שיצא כל בוקר לעבודה ופרנס אותנו בכבוד – איבד את היכולת לתפקד, איבד את העצמאות שלו, ואת היכולת להחזיק אותנו.
וכאן נוצר השיתוק. המלכודת. זה המעגל שאין ממנו מוצא:
אבא: בשיקום, נלחם על כל צעד.
אמא: הפכה לצל של עצמה, קרועה בין הקבר של הילד לבין הטיפול בבעל שזקוק לה 24/7.
הילדים: צריכים בית יציב.
התוצאה: דממה כלכלית מחרידה.
כשאין מי שיעבוד, ואין הכנסה שנכנסת, החובות לא מחכים להחלמה.
הם נערמים בשקט, בחושך.
אנחנו נמצאים במצב אבסורדי: אנחנו משפחה עובדת ונורמטיבית, שפשוט איבדה את היכולת להתפרנס בגלל שכול ומחלה.
אנחנו לא מבקשים מותרות.
אנחנו מבקשים את הזכות הבסיסית לעצור רגע, לנשום, ולעבד את האבל בלי החרדה שהוצאה לפועל תדפוק בדלת.
אנחנו תקועים בשלב הכאב, והחובות מושכים אותנו למטה.
עידן נתן את הנשמה שלו למדינה.
ההורים שלו נתנו את הבריאות שלהם.
עכשיו אנחנו מבקשים מכם – תנו לנו יד כדי שלא נטבע.
תעזרו לנו לסגור את החובות שנוצרו כי הבית הפסיק לתפקד.
כל תרומה היא זמן. זמן להחלים, זמן להשתקם, זמן לחיות.
לתרומה בביט 0544630939
