לאחרונה, לאחר שנים של התלבטויות, שיתפתי את סיפור חיי וחוויותיי הקשות והאישיות בפוסט בפייסבוק בקישור הזה:
https://tinyurl.com/Or-Zorsky

מלל הפוסט:
"לפני שנה בדיוק, ביום הזה, בין מזל טוב למזל טוב, איבדתי הכרה כל כמה דקות, בחדר שבו הייתי כלואה ומסוגרת רוב חיי, בבית הוריי, שם סבלתי מאלימות מילולית, פיזית, נפשית וגם, כפי שהבנתי רק בשנה האחרונה - מינית, מאז שאני זוכרת את עצמי עד גיל 31.
התלבטתי המון זמן אם לכתוב את הפוסט הזה, אבל נראה לי שהגיע הזמן להפסיק להתחבא ולשתוק. אם כבר יום הולדת, אשמח לתת לעצמי את המתנה הזאת, לפחות לפרוק ולהסיר את העול הזה ממני בצורה מסוימת ואולי להיות אמיתית יותר עם עצמי ועם אחרים, להפסיק את ה"כבוד" והאגו, להשמיע את עצמי בתקווה שיהיה מי שיקשיב ואולי הפתיחות הזאת תאפשר לי אפילו לקבל את העזרה שאני צריכה.

הדברים השכיחים שעברתי על בסיס קבוע בבית הזה על בסיס יומיומי היו מניעת מזון, מניעת שינה, מניעת מקלחת ולפעמים צחצוח שיניים, את אלה הייתי משתדלת לעשות בשקט עד כמה שניתן בזמן שההורים ישנו או כשבאים אורחים ואז ההתנהגות בבית הייתה שונה כדי להראות ש"הכל בסדר". לקח לי המון זמן למצוא עבודות וברגע שמצאתי הכל החריף - מניעת השינה, מניעת מקלחת, מניעת מזון. את מכינה לעצמך משהו אכיל לעבודה, צועקים עלייך, אוכלים לך/זורקים לך. את מגיעה לעבודה, פתאום אבא שלך מופיע שם, פשוט עומד שם. מסתכל עלייך. לא אמרת לו איפה את עובדת, אבל הנה, הוא שם. את מדברת עם לקוח בחנות - מפריע לך לדבר עם הלקוח. את עובדת במקום אחר - אותו דבר. לוקח את הטלפון של המנהל שלי ומקלל אותו בטלפון. פוטרת. את לא מוצאת עבודות והגוף שלך חלש מהמחסור בשינה ובמזון.

כבר מגיל קטן הובהר לי שלא הייתי אמורה להיוולד ושאני אמורה למות. אין כמו לחזור מהגן ולשמוע את אמא אומרת דברים כמו: "בהלוויה שלך אעשה מסיבה, יא כלבה." או כשמתפרצים לך בזמן שאת מתלבשת או מתקלחת וקוראים לך "שרמוטה" ועוד כל מיני קללות שאת עדיין לא מבינה את משמעותן או איזו הערה פוגענית על מראה הגוף שלך.
אין כמו להינעל מחוץ לבית למשך שעות כשאת בת 4, להסתובב ברחוב ולחפש איפה להיות ואז לשמוע באירועים משפחתיים: "כשהיא הייתה קטנה היא הייתה בורחת לנו כל הזמן! האהא!"
אין כמו לחזור הביתה מכיתה א\\\\' ולחטוף מכות בראש עם מגב מאבא, אין כמו ניעורי גוף ונהמות מאמא.
אין כמו שאחד מחזיק אותך ושהשני מכה אותך.
אין כמו לא לישון בלילה ולהגיע לשיחה עם מורה בכיתה ד\\\\' ששואלת "למה הבת שלכם לא בפוקוס?" והם עונים: "אה, כי... היא מפחדת מהחושך."
אין כמו להיחנק בגלל בעיה רפואית שנגרמה ככל הנראה מהמכות ובזמן שאת נאבקת לנשום צועקים עלייך לסתום את הפה. אין כמו להתעורר מבעיטות לצלעות מאבא שעילף אותך לפני זמן לא ידוע.
אין כמו להיגרר לעתים קרובות מהשיער כשאת בתחתונים וחולצה אל מחוץ לבית ולהינעל ככה שאת מתביישת לדפוק בדלת או לצעוק מבושה שהשכנים לא ייראו אותך חצי עירומה ומושפלת. זו אחלה חוויה לנערה בחטיבה.
אין כמו לפחד לחטוף מכות כי יצרת קשר עין.
אין כמו להיות מוזמנת לאירוע משפחתי ולחטוף איומים, צעקות והשפלות בריוניות כל הנסיעה, אין גם כמו שבאים אליכם דודים מרחוק וצועקים עלייך לפתוח את הדלת ואז כשאת ניגשת לפתוח את הדלת צועקים עלייך: "תעלי מהר לחדר!!" ומתחילים לזרוק עלייך דברים ולרדוף אחרייך באיומים ומכות, כדי ללמד אותך לא להיות שם. אם הדודים או בני הדודים שלי קוראים את זה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות להתנצל ולהסביר שבגלל זה אני לא שם באירועים שלכם. לא כי לא רציתי. אני אוהבת אתם ומצטערת.
אין כמו לבקש מאמא חזייה, כי התפתחת קצת או תחתונים ואמא אומרת שאם תעשי לה מסאז\\\\' עם קרם ברגליים כמה פעמים לפחות שעה בכל פעם ותעשי לכולם את הכביסה והכלים ותנקי לה את החדר ותגישי לה קפה למיטה: "היא תשקול את זה." ואם אמרת שהתעייפת ושאת לא יכולה יותר ורוצה להפסיק, אז את "ילדה רעה ומגעילה וכלבה."
אין כמו ללבוש בגדים מהיסודי עד מאוחר.
אין כמו ללמוד לבגרויות כשנכנסים ושוברים לך דברים בטענה ש"אין לך בגרויות" ואז אחרי שהוצאת תעודת בגרות לשמוע: "מה, יש לך בגרות? חשבתי שלא תצליחי. אין ראש ללימודים."
אין כמו לשמוע לפני אודישן: "את בחיים לא תצליחי."
או "את לא תתקבלי." כשאת הולכת לנסות להתקבל ללימודים.
אין כמו לא להצליח לעשות  פרויקט גמר, כי מאיימים עלייך, מכבים לך חשמל בחדר כל רגע במכוון ואת מאבדת עבודות של שעות על גבי שעות.
אין כמו לחזור מיום לימודים ב12 בלילה ולראות שעומדים לך בשער ואומרים שאת לא נכנסת ושזה לא הבית שלך ולשוטט ברחוב עד 3 בלילה בתקווה שנרדמו.
אין כמו להיות בתת משקל ולשמוע שאת שמנה.
אין כמו איומים באקדח, אין כמו איומים בסכין, אין כמו שמשפריצים עלייך K-300 ובורחים, כי ניסית להכין לעצמך אוכל.
אין כמו לאבד חבר טוב שנפטר ולשמוע חיקויים שלך תוך כדי שאת בוכה בשקט בחדר שלך ולשמוע "תסתמי את הפה!".
אין כמו שגונבים לך את הפלאפון ואמא אומרת: "איזה כיף, עכשיו אין לך למי להתקשר לבקש עזרה, אני אזמין לך רוצח שכיר, אני ארצח אותך, אני יורדת להביא סכין."
אין כמו להיות מוטרדת ע"י סטוקר במשך שנים, שאפילו ניסה לאנוס אותך, לספר לאמא שלך שקוראת לך "שרמוטה" ובכל פעם שהוא מתקשר לטלפון הביתי מצמידים לך את הטלפון לאוזן. וכמובן שאין כמו להוציא נגדו צו הרחקה מבלי להגיד להורים, כדי שלא יעצרו אותך מלעשות את זה.
אין כמו כשצורחים עלייך באיומים: "תקפצי מהמרפסת ותתאבדי עכשיו או שאני רוצח אותך!!!"
אין כמו כשגורמים לך לנזק בלתי הפיך באוזניים וברגע שרואים אותך משתדלים להתקרב לאוזניים שלך ולצרוח לתוכן.
אין כמו לא להבין למה לא קיבלת כרטיס אשראי שהזמנת לפני שבועיים ומגלה שפתחו לך את הדואר, לקחו את הקוד והכרטיס ואת נאלצת להזמין חדש.
אין כמו כשאת אומרת "שלום." וצועקים עלייך לסתום את הפה.
אין כמו כשכל מילה שמופנית כלפייך היא איום, השפלה, הנמכה, ביריונות, החרמה או לגלוג.
אין כמו כשמאיימים עלייך באקדח תוך כדי שצוחקים עלייך וכשאת אומרת שתתקשרי למשטרה מתאספים, עושים לך "אמבוש" וחוסמים לך את הדרך בטענה שלא איימו עלייך באקדח ושאת משקרת.
אין כמו כשמאיימים עלייך בכללי ומרביצים לך ואומרים שאת משקרת.
אין כמו כשאמא קוראת לך לחדר ומדברת איתך יפה ואת תוהה כמה שניות ייקח לה עד שהיא תתפוצץ עלייך ומה אפשר להגיד בשביל למנוע את זה ושום דבר לא עובד אף פעם ולא משנה כמה תעשי או תביאי תהיי עדיין, "כלבה", "מגעילה", "שרמוטה", "אוטיסטית" ש"צריכה למות" ויגידו שלא עשית בכלל.
אין כמו להרגיש כל הזמן לא בסדר, לא מספיק יפה, לא מספיק עושה, לא מספיק. תמיד לתת הסברים, כי בוחנים אותך ואת רוצה להוכיח, תמיד להיות סלחנית, כי זו המשפחה שלי ואני רוצה משפחה ואולי זה מגיע לי? תמיד בעמדת התנצלות, תמיד להוריד ראש למטה, לא ליצור קשר עין. התפרצו לך למקלחת והעירו לך הערה על הגוף? אני צריכה להתנצל, אסור לי להיראות ככה, אני לא בסדר. עמדתי 3 שעות במטבח להכין לאמא משהו לאכול, כדי שהיא תאהב אותי רק לכמה דקות והיא עיקמה את האף וזה לא מספיק טוב? אני צריכה להתנצל, אני לא טובה מספיק. מרביצים לי, מחייכים אליי בנחמדות, כי צריכים משהו, אבל אני רוצה את החיוך הזה, אני אעשה את זה, כי אם אעשה את זה אולי יאהבו אותי? משפילים אותי ומתנהגים כמו חברים שנייה לאחר מכן, אז אולי ככה זה משפחה ואני צריכה לקבל את זה בכל מחיר? לחטוף סטירה ולשמוע: "לא סטרתי. את שקרנית." או יותר גרוע - לחטוף מכות ולשמוע "את הרבצת לי." כשפשוט חטפתי. להיפגע פיזית ונפשית ולהיקרא "שקרנית" שוב ושוב ושוב.

זה חלק קטן ממה שעברתי בבית הזה. לפחות ממה שהיה לי לשלוף ולפרוק כרגע. אני לא מכירה משהו אחר.

את פונה כקטינה לאנשים מבוגרים, כולם עוצרים אותך ואומרים לך שאם תגישי תלונה תגורי ברחוב ואת השאלה המוכרת: "את באמת רוצה להרוס למשפחה שלך את החיים?", פונה כבוגרת לעובדים סוציאליים: "למה לא פנית כשהיית קטינה? את רוצה להרוס למשפחה שלך את החיים? את תגורי ברחוב." את פונה לעמותות, לרווחה, לכל מי שאת מסוגלת ואומרים לך: "אין לנו איך לעזור לך, כי את מוכה ע"י המשפחה ולא ע"י בעלך.". כן. זה מה שאומרים. אם את כלואה ומוכה, אבל לא ע"י בעלך זה לא נחשב. גם שוטר שבא אליי הביתה עקב אחד ממקרי האלימות אמר לי שאם אגיש תלונה אגור ברחוב ושאין כזה דבר מקלט לתת לי. לא פלא שכל שנייה יש פה רצח של אישה. את מבקשת מקלט ומסרבים, את פונה לדרי רחוב ומנפנפים. בינתיים ההזנחה נמשכת ואת מגיעה למצב של איבוד הכרה שוב ושוב, בעיות פיזיות כרוניות, כאבים שלא נפסקים ובעיה בלתי הפיכה באוזניים שהורסת לך את החיים. חיפושי העבודה מוחלפים במיון ועוד מיון ורופאים ותרופות והגוף כבר לא מתפקד, כבד ורדום. החלטתי לקחת סיכון, חסכתי כמה שיכולתי לחודשיים של שכירות וחתמתי חוזה דירה בעיר אחרת בתקווה למצוא עבודה כשלא אהיה קרובה אליהם. רק הייתי צריכה כוחות לארוז מה שאפשר ולעוף משם. כמובן שלא אפשרו לי לארוז, איימו עליי לעוף מהבית ובאותה נשימה איימו עליי שאם אארוז את הדברים שלי יזרקו לי אותם או יפגעו לי בהם או יפגעו בי. כשניסיתי לארוז בכל זאת, ההורים אספו זבל מכל הבית, פשוט כל חפץ שמצאו לנכון וחסמו את דלת הכניסה לחדר שממנו הייתי אמורה לארוז את הדברים שלי. לא רק זה, חסמו גם את האמבטיה כדי שלא אתקלח, חסמו את הכיור כדי שלא אצחצח שיניים, חסמו אפילו את מכונת הכביסה כדי שלא אוכל לכבס במידה ואצטרך. ברגע שניסיתי להתקרב לחדר החסום ולארוז שם, לקחו לי דברים, זרקו לי דברים, שפכו לי אקונומיקה על בגדים ונעליים ואיימו עליי פיזית. זה נמשך כמעט חודש שבסופו הייתי אמורה להיות בדירה החדשה, הכסף שלי היה קצוב ולא יכולתי לקחת סיכונים. נסעתי לתחנת משטרה לשתף אותם במה שקורה ולהגיש תלונה בתקווה שיעזרו לי.
השוטרים בתחנה אמרו שיקראו להורים שלי לחקירה. שאלתי אותם אם יהיה איתי שוטר כדי שאוכל לארוז והם אמרו: "לא. נקרא להם לחקירה ואז הם יחזרו הביתה." אמרתי להם שברגע שיזומנו לחקירה ויחזרו הביתה ואהיה איתם לבד הם ירצחו אותי והתחננתי אליהם שלא יעשו את זה. השוטרים דיברו אליי בזלזול ונפנפו אותי, למרות שהבהרתי בפניהם שירצחו אותי, ביקשתי מהשוטר אפשרות למקלט ואמר שאין מקלט. גרמו לי להמתין בתחנה מ15:00 עד 3:00 בלילה ואז אמרו שאם אני לא רוצה שיקראו להורים שלי לחקירה שאבטל את התלונה. אמרתי להם שאני מבטלת כי זה מסכן את החיים שלי והם אמרו שהיא מבוטלת ושייקחו אותי הביתה. נסעתי חזרה הביתה בניידת. כשהתקרבנו לבית עצרו את האוטו ושני השוטרים שהיו בניידת יצאו איתי מהרכב, העמידו אותי בגשם במשך מה שנראה כמו חצי שעה כשאני לבושה בפיג\\\\'מה, רועדת וקופאת מקור ואיימו עליי שהם נכנסים להוציא את ההורים שלי לחקירה. אמרתי להם שהתלונה בוטלה, שהם לא יכולים לעשות את זה ושאם יעשו את זה ירצחו אותי. השוטרים המשיכו לאיים ולצחוק עליי בזמן שאני מתחננת על החיים שלי, רועדת וקפואה ואז אחרי בערך חצי שעה אמרו: "טוב, אז כנסי לניידת ותחזרי לתחנה ותבטלי את התלונה." המתנתי בתחנה עד 4:30 בבוקר, שם שוטר דיבר אליי באופן מזלזל בגלל שאי רוצה לסגור את התלונה וחזרתי במונית. מיותר לציין שהייתי חולה ומטופלת אנטיביוטית כמה ימים מאותו לילה.
השתדלתי לארוז דברים בזמן שישנו. זוג חברים טובים הגיעו לקחת את מה שהצלחתי לארוז כדי שלא יפגעו לי בדברים וכמובן שההורים לא עשו כלום, כי כשיש אורחים הם מתנהגים אחרת. הייתי במיון כי המצב הדרדר, איבוד הכרה אחרי איבוד הכרה... ואז הגיע יום ההולדת שלי. לפני שנה בדיוק. בין איבוד הכרה להודעות \\\\'מזל טוב\\\\', אמא שלי מתפרצת לחדר בהבעה מטורפת: "התקשרו אליי מהמשטרה לבוא לחקירה! את הגשת עליי תלונה?! תבטלי ומיד!" אמרתי שלא אבטל, כי הם לא נותנים לי לארוז וללכת. היא איימה עליי שתפגע בי כשהיא תחזור. הלכתי במעגלים בסטרס, כמו חיה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה. המשטרה שיקרה לי שהתלונה מבוטלת ועשו מה שרצו. סיכנו את החיים שלי. זוג חברים טובים הזמין אותי להתארח אצלם ולנוח. נסעתי אליהם ליומיים. כשחזרתי ליומיים אחרונים לארוז דברים נוספים במטרה לעוף משם, אמא שלי נראתה יותר משוגעת ולא צפויה מהרגיל. יותר מלמולים, יותר קללות, עיניים פקוחות לרווחה, חיוך מטריד. ידעתי שזה עניין של זמן ושהחיים שלי בסכנה ממשית. הגיעו שני חברים טובים ועזרו לי לארוז כדי שלא אהיה לבד. תוך כדי האריזות אמא שלי מלמלה קללות, איימה להזמין לי משטרה, צרחה, הפריעה לי לארוז כשהיא חוסמת אותי בגוף שלה, טרקה את דלת הבית בפרצוף באמצע האריזות וכל זה לעיניי החברים. לא הספקתי לקחת הכל ויש דברים שנשארו שם, כי פשוט לא אפשרו לי ומיהרנו, כי זה הרגיש מסוכן.
ברגע שסיימנו לא היה מקום לשלושתנו ברכב, אז הוחלט שיקפיצו את הידיד לבית שנמצא בעיר ואז יחזרו לאסוף אותי למרכז, איפה שהדירה. ישבתי בפארק במשך שתי דקות וקיבלתי שיחה מאחד החברים: "זורסקי, הם בדרך אלייך! הם בדרך אלייך!" הרמתי את הראש וראיתי את ההורים שלי צועדים במהירות מאיימת לכיווני. אחד החברים יצא מהרכב לכיוונם וברגע שקלטו אותו - שינו מסלול בשנייה אל תוך הרכב שלהם ונסעו משם מהר עם הרכב. הוחלט להזמין לידיד מונית ושניסע ישירות לדירה.
הגעתי לדירה, לצערי לא החזקתי בה מעמד, מאחר והגוף שלי לא מסוגל לעשות כמעט אף עבודה. הבעיות באוזניים לא מאפשרות לי לעבוד כמו שצריך מבלי לסבול, או לדבר הרבה, מונעות ממני דברים סוציאליים כמו מפגשים חברתיים או אפילו ליהנות ממוזיקה או מפרק של סדרה מבלי להתכווץ. זה בנוסף לפוסט טראומה, לתשישות, לכאבים והדברים שחוויתי שגורמים לי לרצות להסתגר. השינה שלי מופרעת, ישנה אולי שעתיים בלילה ואם נרדמת זה סיוטים. מרגע שעזבתי את הבית הזה, אני נאבקת בכל יום בשלל גופים שכל אחד מהם יותר אטום מהשני. עמותות, שירותים סוציאליים, רווחה, דרי רחוב, ביטוח לאומי רופאים והמשטרה, שאחרי שהחליטו לא לבטל את התלונה, אמרו לי בחוצפתם: "ביטלת את התלונה, את צריכה להגיע לבאר שבע לתחנה ולהגיש מחדש", כשהגעתי לשם נאמר לי: "לא, ביטלת את התלונה ואנחנו לא יכולים לקבל ממך תלונה פיזית. תעשי תלונה מכוונת באינטרנט." שלחתי להם הכל, כולל הוכחות מצולמות, הקלטות, תמונות. הכל. הם ביטלו את התלונות מ"חוסר חשודים". בינתיים בחודשים האחרונים עבדתי קצת, אבל לא מספיק, תוך כדי שהייתי די הומלסית, ברגע שחסכתי מספיק עברתי לדירה, אבל תוך כדי המעבר פוטרתי ומאז אני מתקשה למצוא עבודה שהיא לא פיזית ולא טלפונית. הגוף שלי מותש וכואב בטירוף וכבר לא יודעת מה לעשות בשלב הזה. הייתי בוועדות רפואיות של ביטוח לאומי במטרה לקבל סל שיקום. יש להם את כל מה שהם צריכים בשביל להתחיל את התהליך (שבטח ייקח נצח גם ככה) ויש לי אחוזי נכות, אבל לא מספיק בשביל התחלה של תהליך שכזה. אם אאבד את הדירה הנוכחית, אני לא נאבקת יותר.
שיניתי מספר הפלאפון ולא אמרתי איפה אני גרה, אבל אני עדיין חיה בפחד, כי זו לא הפעם הראשונה שניתקתי קשר ומנסים להגיע אליי (גם שולחים לי הודעות למייל). גם כשניתקתי פעם קשר במשך 10 חודשים וגרתי בדירה אחרת ההורים הגיעו, צרחו בחדר מדרגות, התקשרו למכללה שבה למדתי וניסו להגיע אליי. זה רק עניין של זמן עד שיפגעו בי, רק שאין חוק שאני יכולה לפנות אליו שיגן עליי וזה אבסורד שעשיתי כל מה שיכולתי בשביל לצאת ממקום שפגע בי במשך 31 שנים, שלא נתן לי להכיר חיים נורמליים ובמקום להשתקם ולחיות אני צריכה לחשוש לצאת אפילו למכולת, כי יש מישהו בעולם הזה שיכול לבוא ולפגוע בי מתי שהוא רוצה ולחזור לחיות בשקט.

בהזדמנות הזאת אני רוצה לעצור ולהגיד תודה רבה לכל החברים שעזרו לי, תמכו בי ותומכים בי. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכם. לא ידעתי אם לתייג אתכם בפוסט החופר הזה, אז אם תרצו אני אשמח.
אוהבת אתכם ממש! 
תודה רבה לכל המברכים. אני מעריכה את זה ממש ואוהבת את כולכם!
ואם כבר הגענו לאורך הפוסט הזה, אם יורשה לי להוסיף לחטוא ולאחל לעצמי:
בריאות, יצירה, עבודה נורמלית, אהבה ושאוכל להפסיק את המרדף התמידי ולנוח בידיעה שהכל בסדר.
לא חגגתי כבר כמה שנים וימי ההולדת שלי שם היו "ימי השפלה יותר מהמקובל ביומיום", אז מקווה להשלים כחגיגות עתידיות בתוספת ריבית.

אני מצטערת אם היה קשה לקרוא את זה, אבל אלה החיים שלי ומקווה שתקבלו אותי בכל זאת.
+ אם קראתם עד כאן, אז וואו.
תודה שבאתם להרצאת הTED שלי."