לפני כמה שנים עברתי גירושין מורכבים מאוד מאמא של הבת שלי.
קיוויתי שנצליח לבוא לגירושין מתוך הסכמה בסיסית שמלחמה ביננו תפגע קודם כל בבת שלנו (וגם בנו, כמובן). קיוויתי שההסכמה הזאת תגבר על הפגיעות והחרדות שברור לגמרי שיהיו חלק בלתי נפרד מהטראומה הזאת, ושהמענה שנמצא להן (ולתחושות מובנות אחרות) לא ימצא בהתכתשות הדדית. האמנתי שהסכם גירושין שיוביל את שלושתנו בהקדם לשיקום והתאוששות מהחוויה האיומה הזאת - הוא הסיכוי הכי טוב שלנו לגדל ילדה בריאה ושמחה ככל האפשר.
לרגע לא השליתי את עצמי שזאת עבודה קלה. היה לי ברור שגירושין הם קונפליקט שמושך את ההורים לכיוון ההפוך בדיוק. לקחתי בחשבון שמעבר לפגיעה העמוקה, גירושין הם מעבר קשה מאוד מביחד לחוד, שלהיות לבד בעולם זה קשה ומסוכן יותר מאשר בזוג, ושיש צרכים קונקרטים מאוד שזקוקים למענים ברורים ובטוחים ככל האפשר. הכנתי את עצמי לדיונים קשים ומדוקדקים על זמנים, מקומות מגורים, כסף וכל נושא שעולה במקרה של פירוק משפחה.
אבל האמת היא שהגעתי לגירושין האלה מלכתחילה כדי לצאת ממערכת יחסים מתעללת שבה צרכים בסיסיים שלי נרמסו באופן קבוע, והתקווה שדברים יראו אחרת דווקא בגירושין התבדתה מהר מאוד. הדינמיקה המוכרת מהנישואין נמשכה, ונשארתי בסוף עם שתי ברירות:
אחת - לצאת למאבק משפטי מר במחיר של משאבים יקרים מאוד של כסף, זמן וכוחות, ושסיכויי ההצלחה שלו נמוכים. השנייה - לוותר מראש על הרבה מאוד כסף בלי שום חישוב שיסביר אותו (בכלל. גם לא חישוב שלא הסכמתי איתו), ועל צרכים וזכויות שאין שום הצדקה לאבד רק בגלל החלטה להתגרש. בשתי האפשרויות, מאבק משפטי או ויתורים בהסכם, התוצאה היתה שאני אצטרך ללוות כסף שאין לי.
גם מהאבהות שלי = הזמן שלי עם הבת שלי - נדרשתי להקריב, אבל שם הצלחתי לשים גבול. לא הצלחתי להשיג את מלוא הזמן שאנחנו זכאים לו באופן טבעי כאבא ובת (=חצי מהזמן), אבל כן להכניס סעיף שיביא לזה בעתיד הלא רחוק (הספר רקפת ואתה, שיוצא לאור במקביל לקמפיין ומוצע בו כתשורה, מספר על הניסיון שלי לממש את הסעיף הזה).
כמו בבריחה מבית בוער - הבנתי שכל עיכוב בניסיון להציל עוד משהו עלול לסכן את ההישג היקר הזה, אז ברגע שהבנתי שאין ולא הולך להיות על השולחן פתרון טוב יותר - שחררתי (בכאב עצום) - וחתמתי על הסכם הגירושין הזה, שיש בו צד מובהק שדורש ולוקח, וצד מובהק שמתחייב ונותן.
זאת היתה אחת הבחירות הקשות והכואבות בחיי. ידעתי שבאות עלי שנים של עבודה קשה, צמצום, וכנראה שגם מחסור. נדרשתי להאמין שיש לי את הכוחות והכלים להתמודד, וקיוויתי שהזמן והחיים יפתיעו גם לטובה.
*
והחיים הפתיעו לטובה בהרבה דברים, אבל כדי לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלקחתי על עצמי הייתי זקוק יותר לנס מלהפתעה טובה, ולצערי הנס המסוים הזה לא קרה.
יש לי מקצוע ועסק עצמאי. אני עובד קשה ומרוויח ממנו, אבל לצערי זה לא מספיק, כי הרווחים שלו משמשים קודם כל כדי לעמוד בדרישות של ההסכם וכדי להחזיר את ההלוואות המצטברות שלקחתי כשההכנסה מהעסק לא מספיקה. המשמעות בפועל היא שמעל לעסק שלי יש תקרת זכוכית קשה ונמוכה: אין לי שום שוליים ברווחים שאני יכול להשקיע חזרה בעסק, אז האפשרות שלו לצמוח לא ממש קיימת, ולכן היכולת שלי לפרנס את המשפחה שלי מוגבלת מאוד.
במשך השנים עשיתי ניסיונות להיחלץ מהמצב הזה (שעזרו, אבל לא מספיק), כמו פנייה לפעמונים, הכשרות מקצועיות, ייעוץ עסקי, העסקת עובדים ועוד, אבל לתוצאה המיוחלת של יציבות ואופק כלכלי - עוד לא הצלחתי להגיע. המוצא היחיד שאני רואה הוא פנייה לעזרה כאן.
*
הסכום האידיאלי לגיוס הוא 400,000 ש״ח, לפי החלוקה הבאה:
250,000 ₪ כדי לסגור את ההלוואות הפתוחות שלי שההחזרים שלהן תופסים לי כבר כמה אלפי שקלים בחודש,
150,000 ₪ כדי לתת אוויר לנשימה ובעיקר - להשקיע בעסק שלי ולתת לו את ההזדמנות לצמוח ולרוץ קדימה. יש לי את כל הסיבות להאמין שזה יקרה.
ככל שהסכום שאגייס יתקרב לשם - יוקל לי יותר. כל הלוואה (או חלק ממנה) שאצליח לסגור - תפנה לי משהו מההחזרים החודשיים. כל השקעה בעסק שלי - תעזור לו לצמוח עוד קצת ותקרב את הרווח שלו לכזה שיתן מענה בטוח לצרכים הבסיסיים שלי ושל המשפחה שלי, שכרגע אני לא רואה דרך לממן בלי לשקוע בהלוואות נוספות.
*
אני רוצה להיות אדם טוב, רגיל, אזרח שווה זכויות וחובות. להנות מהפירות של העמל שלי, לשלם מיסים, לעשות מילואים (יותר מ-200 במלחמה), להיות אבא לבנות שלי, בן משפחה נוכח, תומך ואוהב. לא יותר - אבל בשום אופן לא פחות.
*
הקמפיין עולה באופן אנונימי כדי לשמור על הפרטיות שלי ושל המשפחה שלי. אנא סייעו בכך.
