היי, שמי רחלי ואני חוגגת יום הולדת 31 ממש היום, 25/03, ולכבוד המאורע אני פותחת קמפיין גיוס תרומות שאני מאמינה בו בכל לבי, לעמותת אליפלט - אזרחים למען ילדי פליטים!
בשנה האחרונה אזרתי אומץ, שיניתי את הקריירה שלי, הגשמתי את חלומי והתחלתי לעבוד עם ילדי פליטים, מבקשי מקלט וחסרי מעמד.
כיום אני מחנכת ומורה לאנגלית בבית ספר הירדן בשכונת התקווה, ואני מלאת משמעות ומוקפת מדי יום באוכלוסיה הכי מיוחדת ומדהימה שפגשתי בחיי.
מדי יום אני פוגשת את הילדים המקסימים האלה, שאמנם העברית שלהם לא דומה לזו של ילדים אחרים בישראל, אבל הם מלמדים אותי טיגרינית וגם חוקים באנגלית שאני בעצמי לא זוכרת בעל-פה (האנגלית חשובה להם, כי אלוהים יודע איפה הם ימצאו את עצמם מחר), שואלים אותי בהלם למה השיער שלי צבוע בצבע אדום ואיך עשיתי את זה, שרים בעל-פה שירים של סטפן לגר וגם של נועה קירל, נקרעים מצחוק כשאני אומרת להם "נודרת, אחי" באמצע שיעור אנגלית רציני ביותר, מפהקים מעייפות כי היה לילה ארוך עם האח התינוק אבל עדיין מעתיקים מהלוח הכי יפה שהם יכולים, מביאים את הספרים אבל שוכחים את המחברת, או את התיק, או את המפתח, או את האוכל (הבנתם את הקטע), צופים בסרטונים בטיק-טוק וזוכרים שצריך לומר "לצפות" במקום "לראות", אבל עדיין אומרים "הייתי הולך" במקום "הלכתי", בשמחה מביאים אחד לשני דף, עיפרון או מסכה נגד קורונה, רבים על המתקנים בחצר, לא מבינים למה אסור כדור בהפסקה, "מפסילים" אחד את השנייה במשחק "חיי שרה", מעשירים אותי במידע על מאכלים מסורתיים, מחבקים אותי למרות שיש קורונה, ומלמדים אותי איך ילד/ה אחד/ת בן/ת 10 בלבד יכול/ה כבר לדאוג לעוד שלושה אחים צעירים וגם לתינוק החדש, להכין שיעורי בית (או לשכוח), לדאוג להכין כריכים, לתרגם עבור ההורים כל פנייה מגורם חיצוני, ולהיות המומים כשהם מגלים שגם אני לא יכולה לעבור לאמריקה, כי - "מה, צריך אישור כדי לחיות במדינה?".
אז החוויה הזו היא החוויה הכי מדהימה שעברתי בחיי, והיא מקרבת אותי לאוכלוסייה שמלמדת אותי תעצומות נפש מה הן: ילדים שבגיל שנתיים נכלאו בכלא סהרונים ויש להם מספר אסיר ותעודת שחרור, ילדים שעברו תלאות בסיני והיו עדים לסחר בבני אדם (מה זה עדים? סחרו בהורים שלהם) וסובלים מפוסט-טראומה, ילדים שנולדו בשכונת התקווה וגדלו בלי גירויים התפתחותיים בסיסיים, ילדים שהולכים לתחנה המרכזית לקנות נעליים אבל התיק שלהם קרוע, במכנסיים יש חור, הסווטשירט מוכתם, קר בבית כי החימום נהרס, והם בכלל חולמים על לאכול סושי בקניון איילון, או על להיות אדריכלים כשיגדלו, או על להפוך לחלק מהפועל תל-אביב כי הם סופרסטארים לעתיד.
לונג סטורי שורט, בחודשים האחרונים גם הבנתי שמקום העבודה הנהדר והמקסים שלי, בית ספר הירדן, נפלא ככל שיהיה (והוא אכן ממש כזה), לא מספיק. הילדים הללו זקוקים לסיוע רב בשל חסכים עמוקים (שקשה אפילו לתאר עד שפוגשים אותם ושומעים על מקרה, עוד מקרה, ועוד מקרה..), מי מהם בשל התלאות שעברו בסיני, ומי מהם בשל אופן ותנאי המחיה המתאפשרים בקושי, בדירות חדר מרובות נפשות, תוך היאבקות הוריהם להשאיר את הראש מעל המים ולשרוד, רק בקושי.
לשם כך קמה בשנת 2012 עמותת אליפלט למען ילדי פליטים, אשר מורכבת ממערך מתנדבים נפלא, מפעילה מועדוניות (כולל המועדונית הנפלאה שפועלת בבית ספר הירדן לאחר שעות הלימודים), מקיימת מערך טיפולי עבור הילדים (תרפיה באומנות, בתנועה, טיפול בעזרת בעלי חיים, קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק), ודואגת לסיוע הומניטרי (אספקת מזון חיוני, חיתולים, ותחליפי חלב למשפחות, אוכל חם ומוצרי בסיס לבייביסיטרים, תיאום תרומות ציוד, והנגשת מידע אודות מענקים ומשאבים הזמינים לקהילה).
לכבוד יום הולדתי, אני מזמינה אתכם לתרום עבור העמותה הנהדרת וחשובה-מכל הזו, השמה למטרה להעניק לילדי מבקשי המקלט ילדות מיטיבה, לסייע להתפתחותם התקינה ולדאוג לצרכיהם האקוטיים.
קצת על העמותה הנפלאה הזו:
העמותה הינה א-פוליטית וכל פעילותה מתמקדת בסיוע רגשי וחינוכי לילדים. היא מייצרת מעטפת הוליסטית ותומכת לכל צרכי הילדים משעות הבוקר ועד הערב, משנות הינקות ועד סוף יסודי, במסגרות ובבית, כדי לתת מענה לתהום הצרכים הפיזיים, הרגשיים וההתפתחותיים אשר נותרים ללא סיוע מוסדי.
למה אליפלט עוזרים לילדי הפליטים? כי לכל ילד וילדה מגיע ליהנות משנות ילדותם ולחיות חיים טובים ובטוחים, אלא שהזכות הזו אינה מוקנית לילדים מקהילת הפליטים החיים בישראל.
בשל הסכנה הנשקפת למבקשי המקלט במדינות מוצאם, ישראל מכבדת את הדין הבינלאומי ואינה מגרשת אותם לסודן ולאריתראה. אמנם לאחר מעל עשור בישראל הם אינם בעלי מעמד קבע וזכויות שוות.
הורי משפחות מבקשי המקלט עובדים שעות ארוכות בעבודות דחק בשכר נמוך.
מרבית הפעוטות, שנולדו בישראל, שוהים ב"בייביסיטרים" - מעונות מאולתרים שהוקמו על ידי נשים אפריקאיות, בדירות קטנות ומוזנחות ולעיתים במרתפים ובחדרים נטולי אור ואוויר.
הילדים מעבירים את יומם בבהייה ארוכה מול מסך הטלוויזיה, ללא משחקים וללא פעילויות גרייה והעשרה מותאמות, וסובלים מחסך חמור במגע פיזי ובתשומת לב. משנת 2010 נפטרו 19 תינוקות בגנים הללו.
לאור נסיבות שנות חייהם הראשונות, רבים מילדי מבקשי המקלט סובלים מבעיות רגשיות ועיכובים התפתחותיים המלווים אותם לתוך מערכת החינוך. שם מתנדבי העמותה פוגשים אותם עם מועדוניות אליפלט ועם המערך הטיפולי התפתחותי כדי לסייע להם לגשר על הפערים.
חזון אליפלט הינו לאפשר לכל ילד וילדה מקהילת מבקשי המקלט בישראל לחלום, ולהגשים את חלומם, תוך ערבות לשלום הפיזי והרגשי שלהם ושל משפחותיהם.
