שמעתם פעם על בי"ס שממוצע הציונים שלו עומד על 0?
חשבתם ש40 תלמידים בכיתה זה הרבה? מה לגבי 100?
יצא לכם ללכת חצי שעה כדי לשתות כוס מים מזוהמים?
כל הדברים האלה הם שגרת חייהם של תושבי הכפר מלינדי בו אנחנו נמצאים כרגע.
מה הסיפור?
אנחנו קבוצה של 8 אנשי קבע משוחררים, כמו כולם יצאנו לטיול הגדול אחרי הצבא. במהלך הטיול הגענו לכפר נידח בשם מלינדי שבהרי טנזניה. אחרי יומיים בכפר נחשפנו למצב המחייה והתשתיות הקיצוניים, והחלטנו שאנחנו לא מוכנים להשאיר את המצב הקיים כמו שהוא.
חזרנו לארץ, גייסנו כספים ושבנו לכפר כדי לשפץ את אחד מתוך שבעת בתי הספר. לאחר תחילת העבודה הבנו שבפועל המצב גרוע בהרבה ממה שחשבנו.
המים באזור אינם ראויים לשתייה, והתושבים צריכים ללכת כ-2 ק"מ בבוץ (יותר מכל שד\' רוטשילד) על מנת להגיע למקור מים – וגם הוא אינו ראוי לשתייה.
בעקבות כך 70% מהמאושפזים בבתי החולים מאובחנים בטיפוס הבטן (חיידק שנמצא במים) ורבים מתים מכך.
מבחינת החינוך,
בכל כיתה בבית הספר לומדים כ-100 תלמידים, (5 תלמידים על ספסל שמיועד ל2), הכיתות עצמן הרוסות ומתפרקות, אין חשמל ואין מים זורמים בכלל. כתוצאה מסביבת הלמידה הבלתי אפשרית והיעדר תנאי המחייה הבסיסיים, רק 2 אחוז מכלל התלמידים עוברים את מבחני המעבר לחטיבת הביניים.
מה אנחנו עושים?
הצטרפנו לאנשי הכפר אשר התגייסו כולם למשימה ועצרו את שגרת חייהם, אנחנו בעיצומו של שיפוץ בית הספר: החקלאים חופרים תעלות, הנשים עוזרות בבנייה והתלמידים מחדשים שולחנות.
כבר פירקנו קירות וחיזקנו יסודות. המטרה העיקרית היא להביא את בית הספר למצב בו מתקיימים תנאי לימוד ומחייה בסיסיים, ובמקביל לשפר את תשתיות המים בכפר ובכך לספק ל-3000 תושבים גישה למים זורמים וראויים לשתייה.
אז מה אנחנו צריכים?
הכסף שהצלחנו לגייס לא יספיק לסיום הפרויקט, וכאן אנחנו צריכים את עזרתכם, ללא מימון לא נוכל להתחיל את פרויקט המים, ולסיים את בניית בית הספר עד לפרטים הקטנים: לצבוע קירות, לתקן שולחנות שבורים ולדאוג שלכל תלמיד תהיה תלבושת בית ספר ראויה.
אנחנו יודעים שאם לא נשלים את העבודה למקומיים לא תהיה את האפשרות לסיים אותה, וכל העבודה תרד לטמיון.
